אחרי שבועות מטלטלים וקשים, מלחמה בתוך מלחמה אחרי מלחמה, נדמה כאילו היינו צריכים ללחוץ על כפתור "off" ולכבות את הרגשות שלנו. אנחנו נדרשים להמשיך הלאה, כמעט תוך יום, לחזור לשגרת עבודה ובתוך שטף המשימות לעיתים אין זמן לדבר או להתעסק במה שהיה; אנחנו, כיאה לשוק העבודה הישראלי, כבר עם הפנים קדימה. אך למצבי חירום יש השלכות שלעיתים לא ניתן לראות או להרגיש, במיוחד במעברים חדים בין מצבים. עם זאת, שגרה היא לא דבר רע. לעיתים היא דווקא מצילה אותנו. היא יכולה לשמש עוגן, לספק תחושת שליטה מינימלית במציאות כאוטית. אבל מה עושים כשצריך להמשיך, אך הנפש עוד תקועה במקום אחר? הרגשות, המחשבות והדאגות שהיו – לא נעלמות כל כך מהר, והציפייה להתגלגל קדימה פשוט "כמו תמיד" נראית מנותקת. אז למה דווקא עכשיו כל כך קשה לחזור? ומה אפשר ללמוד מהקושי הזה על עולם העבודה החדש? אספנו לכם מספר טיפים חשובים בהתאם למצב.
-
מודעות היא התחלה
לאחר מצבי חירום, כדאי, לפני שאנחנו מתכננים תוכניות חזרה לשגרה או קובעים יעדים חדשים בעבודה, להביט פנימה. המחשבות מתפזרות, הריכוז בורח, דברים שפעם עניינו אותנו פתאום מרגישים חסרי טעם. גם הגוף נותן אותותיו: עייפות, קושי לישון, חוסר תיאבון (או אכילת יתר), ירידה בחשק המיני, שרירים תפוסים. אלו לא "גחמות". זה סטרס שמבקש שנקשיב לו. במאמר של BCIT מוסבר כיצד לחץ מתבטא פיזית ונפשית לאחר אירוע קריטי וההמלצה הראשונה היא: להפעיל הקשבה עצמית אקטיבית. לעצור מדי פעם ולשאול – איך אני מרגיש? מה הגוף שלי צריך עכשיו? לא תמיד יש תשובה מיידית, אבל עצם השאלה מפנה מקום לקשב והתבוננות.
-
הגוף צריך לזוז
אנחנו רגילים לחשוב על סטרס כעניין מנטלי, אבל חלק גדול ממנו מצטבר פיזית. לכן, ביצוע של פעילות גופנית מתונה – הליכה קלה, יוגה, רכיבה על אופניים, טיול בטבע עוזר לפרוק מתח ומעודדת תחושת שחרור. גם מדיטציה או נשימות עמוקות יכולות לעשות שינוי מהותי. לא מדובר בפתרון קסם, אלא בתהליך מצטבר. ראו המלצות של פורבס כיצד להתמודד עם סטרס ולחזור לעבודה אחרי טראומה. כמו כן, אם קשה להתניע לבד – לכו עם מישהו. דברו תוך כדי. תנו לגוף להניע את השגרה, ולא ההפך.
-
אנחנו יצורים חברתיים
אחד הגורמים שמקשים על חזרה לעבודה הוא הניסיון להתנהג כאילו כלום לא קרה. אבל סביבת העבודה, גם אם לא תמיד היא מרגישה כזו, היא גם מרחב רגשי. חשוב שתרגישו שאתם לא לא עושים את זה לבד ונמצאים במקום בו אתם יכולים להתחבר לאחרים. ככל שיש אדם אחד – קולגה, חבר, בוס, בן או בת זוג – שאפשר לשתף אותו, להוציא קול, לספר איך זה מרגיש ונוצר אוורור רגשי. הוא לא רק מקל על הלחץ אלא גם מחזק תחושת שייכות וביטחון. אנשים שחוזרים לשגרה בלי לדבר, נוטים לחוות ניתוק, שחיקה ותחושת זרות. שיחה פתוחה, גם אם קצרה, יכולה לעשות שינוי גדול.
-
לתת לזמן זמן
המעבר בין מצב חירום לשגרה מלווה כמעט תמיד ב"נפילת מתח": הגוף, שנשאר דרוך תקופה ארוכה, מתעייף בדיוק כשהוא כבר לא צריך להילחם. לכן צריך לתכנן תקופת התאקלמות. במדריך של SAMHSA (הסוכנות האמריקאית לבריאות נפש בשעת חירום) מדובר על חשיבות הזמן והמעבר ההדרגתי ממצב חירום לעבודה/שגרה. זה לא אומר לא לעבוד, אלא לקחת בחשבון ירידת קצב, עלייה ברגישות, צורך בהפסקות, קושי להתניע משימות מורכבות. לא מדובר בחולשה אלא בהסתגלות הכרחית. עובדים שמכירים בזה מראש ולא שופטים את עצמם ובכך מצליחים לבנות מחדש את הביטחון והתפקוד. לעומת זאת, השוואה לקולגות שנראים "כבר בעניינים" עלולה רק להעמיק את תחושת הכישלון.
-
עבודה בעולם חדש
הקושי לחזור לשגרה הוא גם תמרור אזהרה לגבי איך אנחנו בונים אותה. האם מקום העבודה שלנו באמת מותאם לנפש אנושית? האם הוא מאפשר גמישות, הקשבה, ניואנסים, או שדורש חזרה חד-משמעית, כאילו שום דבר לא קרה? מנהלים חכמים יודעים לזהות את הרגעים שבהם העובדים צריכים פחות יעדים ויותר שיחה. מקומות עבודה שמטפחים תקשורת פתוחה ומרחב לתמיכה הדדית, מצליחים לשמר עובדים לאורך זמן. אלו שלא – רואים נשירה שקטה, עזיבה או ירידת מוטיבציה משמעותית.
לסיכום, אתם לא לבד
הדבר הכי חשוב לזכור הוא: לא אמורים לחזור לשגרה כמו תמיד. החזרה היא למקום אחר, בנפש אחרת. זה בסדר להרגיש עייפות, קושי, אפילו אדישות או בלבול. פרופ' מירב רוט מדברת על הריקנות והעומס הרגשי שמגיעים לאחר התנדבות וחירום, וכך שרגשות הם לא תקלה! הם עדות לזה שהיינו במקום טעון. ההמלצה הכי עמוקה שלנו היא שקיפות. עם עצמנו, עם הקרובים לנו, עם האנשים שאנחנו עובדים איתם. לדבר, להקשיב, לשתף – גם אם מעט ולאט. לפעמים עצם השיחה היא כבר התחלה של חזרה. ותזכרו: אנחנו לא חוזרים לשגרה, אנחנו בונים אותה מחדש. אז אם אתם מחפשים לבנות שגרה ביחד עם מקום עבודה שרואה אתכם, בקרו בעמוד המשרות שלנו >>>
